הגאווה היא אם כל חטאת

אם אתם שואלים מה לכותרת כזאת ולבית המקדש?
התשובה היא: הרבה.
אני אספר לכם סיפור שקרה לי לפני שנתיים בערב חג שבועות.
כל שנה אני מחכה לחג השבועות ובמיוחד לארוחת ערב החג, שכן במיוחד בערב זה  אני זוכה להתענג על מאכלי גבינות ופשטידות נהדרות. ובדיוק ביום הזה הרגשתי לא טוב, נו מה אני אגיד, מזל ביש שכזה. כל כמה דקות מצאתי את עצמי בשירותים, סובל מחולשה וכאבי בטן נוראיים.

להגיד שנהניתי מארוחת החג יהיה לשון המעטה. סבלתי כל כך. הגעתי למצב שאני כמעט והובהלתי למיון מחוסר נוזלים. אימי באה אליי ואמרה לי שאין ברירה חייבים לקחת אותי לבית החולים אחרת זה יגמר באסון.
משהו בתוכי התעורר להבין שאין דבר כזה מזל ביש ושעליי לפשפש במעשיי. אמרתי לאימי שאני לא מתכוון ללכת לבית החולים בשום אופן ונכנסתי למקלחת, מילאתי את האמבטיה עד החצי ונשכבתי בפנים. המון מחשבות החלו להתרוצץ בראשי והתחלתי לדבר עם בורא עולם. שאלתי אותו מדוע המיט עליי את החולי הזה ועוד בחג מתן תורה, חג השבועות? מה הטעם?! מה רוצים ממני?!

אמרתי להשם: "הרי הכל מאיתך, אתה קובע הכל, אז מה הסיבה שבגינה נענשתי?". כך ישבתי במשך שעה מדבר עם השם בשפה פשוטה מתוך רצון להבין מה השם רוצה ממני.
ופתאום זה הופיע לי במחשבה כרעם ביום בהיר, שמעתי את המשפט הבא בראש: "הגאווה היא אם כל חטאת". לא הבנתי מה פתאום ואיך פתאום, אני?! גאווה?!  לא יכול להיות.
התחלתי לחשוב, על מי התגאיתי? מה בעצם המסר?
שם נפל לי האסימון ופתאום הכל היה נראה הגיוני.

הבנתי שפגעתי בשני אנשים לפני החג. הבנתי שמתוך גאווה הייתי עיוור למילים שיצאו מפי ושיש אנשים שעלולים להיפגע מהן. עם ההבנה הזו, הבטחתי להשם שכשיצא החג אני אתקשר לשניהם ואבקש סליחה. וכך היה, בצאת החג הרמתי את הטלפון והתקשרתי לשניהם. ביקשתי סליחה, שניהם לא ממש הבינו מאיפה נחתה עליי התובנה הזו. אך הם אכן סלחו לי.
בוקר למחרת, קמתי משנתי בריא ושלם, בלי שום סימן למכאוביי יום האתמול. שום בעיה לאכול ולשתות, שום בעיית עיכול. נס גלוי מאת השם.

הגעתי באותו יום לעבודתי וחיפשתי באינטרנט את משמעות המשפט הזה: "הגאווה היא אם כל חטאת". לא מצאתי שום אזכור שלו בכתובים. אך מצאתי בספר משלי את הפסוקים הבאים:

לִפְנֵי-שֶׁבֶר גָּאוֹן;    וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן, גֹּבַהּ רוּחַ. (משלי ט"ז פסוק י"ח).

לִפְנֵי-שֶׁבֶר, יִגְבַּהּ לֶב-אִישׁ;    וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה. (משלי י"ח פסוק י"ב).

שני הפסוקים מראים מעל לכל ספק את העניין שבו כל משבר הנגרם לאדם הוא תוצאה ישירה של התגאות וגאווה שהייתה לפנים בליבו. ככל שהפכתי בדבר הבנתי כמה חשובה ההכנעה לפני הקדוש ברוך הוא, שכדי לעקור מלב האדם את הגאווה וההליכה "בכוחי ועוצם ידי", השם מפיל עליו ייסורים ומשברים כדי להשיבו אליו. התחלתי לשים לב סביבי וראיתי שדווקא האנשים המכובדים ביותר הם גם הענווים והצנועים ביותר. לפני שהתחתנתי הכנתי טבעת נישואין עם הכיתוב "הגאווה היא אם כל חטאת" חקוק על גביה כדי שתמיד אזכור את הנס הזה, ואתרחק מן הגאווה.

כשאני נזכר מדוע נחרב בית שני, קשה להיפרד מהמילים שנחרטו בזיכרון הקולקטיבי של עמנו בשם "שנאת חינם". אותה שנאה שפשתה בעם באותה תקופה והובילה לנפילת ירושלים מול צבאו של טיטוס. הרי מה היא אותה שנאת חינם אם לא גאווה, כל אחד חושב שלו מגיע יותר מחברו והוא מבטל את זולתו במחי יד בעבור כוחו ועוצם ידו מתוך אמונה בצדקת הדרך שלו על פני זו של חברו.

אני מספר לכם את כל זה כי יש לי כאן מסר חשוב שבלעדיו אנחנו רחוקים שנות אור מבניית המקדש ומהשבת השכינה לעיר קודשנו. והמסר הוא: כניעה. כניעה מוחלטת של "האני" המנופח בגאווה השוכן בליבו של כל אחד מאיתנו, מול הבורא יתברך.

עכשיו נשאלת בהכרח השאלה, מה לכניעה ולבניין בית הבחירה?
ובכן, אם כל אחד מאיתנו ייכנע ויבין שיש אלוהים חיים בשמיים ובארץ והוא כל יכול וששום דבר לא תלוי בנו כאנשים כי אם להאמין בו, אז הכול יתהפך לנו לטובה. מצוין בשולחן ערוך כי לעולם אדם יהא רגיל לומר "כל מאן דעביד רחמנא לטבא עביד" (כל מה שהשם עושה לטובה הוא עושה) .

אם נבין שאנחנו דור שזוכה לגור ולגדול כאן בארץ לאחר אלפיים שנות גלות, וזוכה לדבר עברית, להיקרא בשמות עבריים ולהיות חופשיים בארצנו. אין ספק כי השלב הבא בתכניתו של הבורא יהיה לתת לנו את היכולת להקים את בית המקדש. וזאת לא לפני שנבין שאין לנו מה להתגאות על זולתנו. אם נצליח כחברה להתעלות מעל הגאווה האישית והיוקרה האישית, ולדבוק בענווה אזי תצמח לנו הגאולה ואף אויבנו ייכנעו לפנינו.

אבל איך עושים את זה אתם שואלים? זה ממש פשוט.
מתחילים להגיד תודה רבה להשם. זה לא מסתכם רק "במודה אני" שאומרים בבוקר. כי אם בכל מה שעושים. אומרים תודה להשם שעלינו על האוטובוס ושירדנו ממנו. אומרים תודה להשם אחרי שאכלנו משהו ונהנינו ממנו. אומרים תודה להורים על כל דבר שנותנים לנו. אומרים תודה לילדים ומרגילים אותם להגיד תודה על כל דבר שמקבלים ולא מוותרים עד שהילד מתרגל לומר תודה.

ברגע שכל אחד מאיתנו אומר תודה על כל דבר לזולתו ולבורא יתברך, זה מראה הכנעה וענווה. כשאתה אומר תודה אתה בעצם מכריז "בלעדיך לא הייתי מסוגל לבצע זאת, תודה".

זכרו שהגאווה היא אם כל חטאת, וביטול הגאווה והליכה אחר מידת הענווה על ידי תודה והודאה לבורא על כל דבר היא היא, הפתרון שיוביל אותנו להיות זכאים לכך שהיוצרות יתהפכו ונזכה לראות בהקמת בית מקדשנו על תילו בירושלים.

אני מודה להשם שנתן בליבי לכתוב לכם את המאמר הזה ולכם שהקדשתם את הזמן לקרוא בו.

בברכת שנזכה לראות בבנינו במהרה בימינו אמן.

אשר כהן.